שבת שובה – תשובתו של ראובן וקולו של הושע

השבת שבמרכז עשרת ימי תשובה

בין ראש השנה ליום הכיפורים אנו זוכים לשבת מיוחדת במינה – שבת שובה. היא נקראת כך על שם המילה הראשונה של ההפטרה שאנו קוראים בה: ״שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה׳ אֱלֹקֶיךָ, כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ״ (הושע י״ד, ב׳)

הפטרה היא קטע מספרי הנביאים הנקרא בבית הכנסת לאחר קריאת התורה. בדרך כלל ההפטרה קשורה לתוכן פרשת השבוע או לזמן המיוחד שבו אנו נמצאים. שבת שובה מיוחדת בכך שהיא חלה בתוך עשרת ימי תשובה, בין ראש השנה ליום הכיפורים, ולכן אין מתאים ממנה להפטרה העוסקת כולה בקריאה לאדם ולעם ישראל לשוב אל הקב״ה. אכן, שם השבת עצמו נלקח מן המילה הפותחת את ההפטרה – ״שובה״

הנביא הושע אינו מסתפק בקריאה כללית להתחרט. הוא מתווה לפנינו דרך שלמה של תשובה. ״שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה׳ אֱלֹקֶיךָ, כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ״. שוב אל ה׳. לא רק התרחק מן החטא, אלא שוב אל הקב״ה עצמו. מיד מוסיף הנביא: ״קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה׳, אִמְרוּ אֵלָיו: כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב״

התשובה מתחילה במילים – בהודאה, בווידוי, בהכרה באשמה ובבקשת סליחה. אין האדם יכול לעשות תשובה אמיתית אם הוא מנסה להסתיר מעצמו ומבוראו את אשר עשה

והושע מוסיף נקודה יסודית ביותר: ״וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ״. אין הקב״ה מבקש מאיתנו בשעה זו קרבן חיצוני בלבד. הוא מבקש את שפתינו ולבנו – הכרה אמיתית בחטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד

בהמשך מבטיח הקב״ה: ״אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם, אֹהֲבֵם נְדָבָה, כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ״. איזו הבטחה נפלאה! כאשר האדם באמת שב, הקב״ה אינו רק מוחל לו, הוא מרפא את משובתו ואוהב אותו

?מדוע דווקא הושע

כאן אנו מגיעים לנקודה עמוקה ומופלאה. חז״ל מגלים לנו דבר יוצא דופן על זהותו של הושע. במדרש נאמר שכאשר ראובן שב אל הבור ולא מצא שם את יוסף, אמר לו הקב״ה: ״מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה, ואתה פתחת בתשובה תחילה; חייך, שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחילה, ואיזה זה? הושע. שנאמר: שובה ישראל עד ה׳ אלוקיך״ (בראשית רבה פ״ד, י״ט)

כלומר, חז״ל אינם רואים את קריאתו של הושע לתשובה כדבר מקרי. יש כאן המשך היסטורי ורוחני בין ראובן לבין הושע. ראובן היה הראשון שפתח בדרך של תשובה, וצאצאו – הושע – הוא זה שעתיד לפתוח את הקריאה הגדולה של הנביאים אל עם ישראל: זהו קשר מדהים: מי שלמד בעצמו את משמעותה של תשובה, נעשה אבי השושלת שממנה יוצא הנביא הקורא לדורות כולם לעשות תשובה

?מה היה מיוחד בתשובתו של ראובן

על פני הדברים קשה להבין את דברי חז״ל. האם ראובן היה באמת הראשון שעשה תשובה? הרי אדם הראשון חטא וחזר בו, וקין חטא ולאחר מכן דיבר על חטאו. מדוע אומרים חז״ל על ראובן: ״מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה?״

תשובה אמיתית

התשובה נעוצה בהבנת מהותה של תשובה אמיתית. אדם הראשון, כאשר הקב״ה שאל אותו: ״הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ?״ לא אמר בפשטות: ״חטאתי״. הוא השיב: ״הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי – הִוא נָתְנָה לִי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל״. הוא העביר חלק מן האחריות אל האישה. ואילו האישה אמרה: ״הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל״. גם היא הצביעה על גורם חיצוני. אין כאן עדיין לקיחת אחריות מוחלטת

ראובן – בלי תירוצים

ראובן היה שונה. כאשר הבין שיוסף נעלם, הוא קרע את בגדיו וזעק: ״הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ, וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא?״ רש״י מביא את דברי חז״ל: ״אנה אברח מצערו של אבא״. ראובן אינו מחפש תירוץ. הוא אינו אומר: האחים אשמים. הוא אינו אומר: לא הייתי שם. הוא אינו אומר: הרי אני התנגדתי למכירת יוסף. הוא נושא את האחריות על עצמו. וזו אחת הנקודות העמוקות ביותר בתשובה: תשובה אמיתית מתחילה כאשר האדם מפסיק לחפש אשמים אחרים

חידושו של הרבי מליובאוויטש

הרבי מליובאוויטש, רבי מנחם מענדל שניאורסון, עמד על עומק מיוחד בתשובתו של ראובן. תשובתו של ראובן לא הייתה תשובה שנולדה רק לאחר שהעונש הגיע אליו. היא הייתה תשובה שקדמה לתוצאה. ראובן הבין מיד שהוא עומד בפני מצב שבו אחיו עומדים לפגוע ביוסף, והוא ניסה לעצור אותם: ״אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם… הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה…״. וכאשר חזר אל הבור ויוסף כבר לא היה שם, הוא לא ניסה להצדיק את עצמו. הוא קרע את בגדיו וזעק: ״הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא״

בכך מתגלה סוג מיוחד ביותר של תשובה: תשובה שאינה נובעת רק מפחד מן העונש, אלא מהכרה פנימית באחריותו של האדם למעשיו

בביאורי הרבי מודגש גם ההבדל בין ראובן ליהודה. יהודה הגיע בהמשך להכרה בחטאו ואמר ביחס לתמר: ״צָדְקָה מִמֶּנִּי״, וזכה בכך למעלה גדולה של הודאה באמת. אך אצל ראובן אנו מוצאים תהליך מוקדם יותר – התעוררות פנימית לתשובה ולתיקון

ראובן – הראשון שאינו מאשים אחרים

וזוהי אולי אחת הנקודות החשובות ביותר שאנו צריכים לקחת עמנו אל שבת שובה. אדם הראשון אומר: האישה אשמה. האישה אומרת: הנחש אשם. ראובן אומר למעשה: ״ואני אנה אני בא״. אני. לא האחר. לא הנסיבות. לא המשפחה. לא החברה. לא היצר. לא האדם השני. אני. אין פירוש הדבר שהאדם מתעלם מכל הנסיבות שהשפיעו עליו. אבל ברגע שהוא רוצה להתחיל תהליך אמיתי של תשובה, הוא חייב לומר: בסופו של דבר, האחריות על מעשיי מוטלת עליי

וזהו בדיוק המסר שהושע, צאצאו של ראובן לפי מסורת חז״ל, מביא אל עם ישראל. הושע אינו אומר: ״ישראל, אתם חטאתם בגלל האומות.״ הוא אינו אומר: ״אתם חטאתם בגלל הנסיבות.״ הוא אומר: ״שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה׳ אֱלֹקֶיךָ, כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ״. אתה כשלת – ולכן אתה יכול לשוב. דווקא מפני שהאחריות נמצאת בידך, גם האפשרות לתקן נמצאת בידך

תשובה אינה רק חרטה – היא שינוי

הושע מלמד אותנו שתשובה אינה מסתיימת באמירת ״סליחה״. הוא דורש: ״קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה׳״. ואחר כך הוא מתאר את התוצאה: ״אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל, יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה, וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן״. הטַל אינו מגיע ברעש. הוא יורד בשקט, אך הוא מחיה את העולם. כך גם תשובה אמיתית. היא אינה תמיד דרמטית. לפעמים היא מתחילה בהחלטה קטנה: להפסיק תירוץ אחד, לתקן יחס לאדם אחד, לקיים מצווה אחת בשלמות, לבקש סליחה מאדם שפגענו בו, או להודות בפני עצמנו באמת פשוטה שלא רצינו להודות בה. ואז האדם מתחיל להצמיח שורשים חדשים

המסר של שבת שובה

יש אפוא עומק מיוחד בכך שדווקא הושע, צאצאו של ראובן, הוא הפותח בפנינו את שער התשובה. ראובן היה קשור לחטא – אבל הוא לא נשאר בתוכו. הוא נפל – אבל הוא קם. הוא לא חיפש תירוצים. הוא לא הטיל את האחריות על אחרים. הוא אמר: ״וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא״. ומתוך אותה נקודת אחריות עצמה יצא קולו של הושע אלפי שנים לאחר מכן: ״שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה׳ אֱלֹקֶיךָ״

כאילו אומר לנו הושע: אל תפחד מן המילה תשובה. תשובה אינה הכרזה שהכול אבוד. להפך. תשובה היא ההכרה שהאדם עדיין יכול לשנות. שהעבר אינו חייב לקבוע את העתיד. שהנפילה אינה סוף הדרך. שהקב״ה מחכה לאדם שישוב אליו. ולכן מיד לאחר הקריאה לתשובה באה הבטחתו של הקב״ה: ״אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם, אֹהֲבֵם נְדָבָה״

זהו המסר הגדול של שבת שובה: קח אחריות – שוב אל ה׳ – והוא ירפא את משובתך. ולכן מסיימת ההפטרה במילים: ״מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה, נָבוֹן וְיֵדָעֵם, כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה׳, וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם, וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם״. הדרכים פתוחות לפני כולנו. השאלה היא רק אם אנו מוכנים לעשות את הצעד הראשון

אדם הראשון אומר: האישה אשמה. האישה אומרת: הנחש אשם. ראובן אומר למעשה: ״ואני אנה אני בא״. אני. לא האחר. לא הנסיבות. לא המשפחה. לא החברה. לא היצר. לא האדם השני. אני

אין פירוש הדבר שהאדם מתעלם מכל הנסיבות שהשפיעו עליו. אבל ברגע שהוא רוצה להתחיל תהליך אמיתי של תשובה, הוא חייב לומר: בסופו של דבר, האחריות על מעשיי מוטלת עליי

אתה כשלת – ולכן אתה יכול לשוב. דווקא מפני שהאחריות נמצאת בידך, גם האפשרות לתקן נמצאת בידך

תשובה אינה רק חרטה – היא שינוי

הושע מלמד אותנו שתשובה אינה מסתיימת באמירת ״סליחה״. הוא דורש: ״קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה׳״. ואחר כך הוא מתאר את התוצאה: ״אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל, יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה, וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן״

הטַל אינו מגיע ברעש. הוא יורד בשקט, אך הוא מחיה את העולם. כך גם תשובה אמיתית. היא אינה תמיד דרמטית. לפעמים היא מתחילה בהחלטה קטנה: להפסיק תירוץ אחד, לתקן יחס לאדם אחד, לקיים מצווה אחת בשלמות, לבקש סליחה מאדם שפגענו בו, או להודות בפני עצמנו באמת פשוטה שלא רצינו להודות בה. ואז האדם מתחיל להצמיח שורשים חדשים

המסר של שבת שובה

יש אפוא עומק מיוחד בכך שדווקא הושע, צאצאו של ראובן, הוא הפותח בפנינו את שער התשובה. ראובן היה קשור לחטא – אבל הוא לא נשאר בתוכו. הוא נפל – אבל הוא קם. הוא לא חיפש תירוצים. הוא לא הטיל את האחריות על אחרים. הוא אמר: ״וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא״. ומתוך אותה נקודת אחריות עצמה יצא קולו של הושע אלפי שנים לאחר מכן: ״שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה׳ אֱלֹקֶיךָ״

:זהו המסר הגדול של שבת שובה: קח אחריות – שוב אל ה׳ – והוא ירפא את משובתך. ולכן מסיימת ההפטרה במילים

״מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה, נָבוֹן וְיֵדָעֵם, כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה׳, וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם, וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם״

הדרכים פתוחות לפני כולנו. השאלה היא רק אם אנו מוכנים לעשות את הצעד הראשון