מתחת לכנפי השכינה

מן המרירות של תשעה באב אל שמחת הסוכה, ומן כנפי הכרובים אל מלך המשיח

תשובה שמתחילה בכאב ומסתיימת בשמחה, שמחת התורה

תהליך התשובה של עם ישראל אינו מתחיל ביום הכיפורים. הוא מתחיל הרבה קודם, מתוך השבר והכאב של תשעה באב. לאחר . החורבן והגלות אנו מתחילים לשוב אל הקב"ה מתוך מרירות, מתוך הכרה עד כמה התרחקנו מן הקדושה

אולם המרירות איננה תכלית התשובה. היא הופכת בהדרגה לגעגוע, לאהבה וליראה, עד שהיא מגיעה לשיאה בראש השנה, בעשרת ימי תשובה וביום הכיפורים

בראש השנה אנו עומדים לפני מלך העולם ביראה ובאהבה: "הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת" (בראשית ד, ז). בעשרת ימי תשובה אנו מתקרבים עוד יותר: "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ, קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב" (ישעיהו נה, ו). ביום הכיפורים אנו מגיעים אל נקודת הטהרה: "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם, מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרו" (ויקרא טז, ל)

ואז מתרחש דבר נפלא: התשובה משנה את פניה. מן המרירות אנו עוברים אל שמחה. התורה מצווה: "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כג, מ), ויותר מכך: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ… וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" (דברים טז, יד–טו)

סוכות הוא אפוא השלב האחרון בתהליך התשובה: לא רק לשוב מן החטא, אלא לשוב אל הקב"ה עצמו

הסוכה — להיכנס מתחת לכנפי השכינה

הסוכה היא בית שאינו בית. קירותיה מקיפים אותנו, אך גגה עשוי סכך — דבר הצומח מן הארץ, אך אינו יוצר מחיצה אטומה בינינו לבין השמים. דווקא תחת הסכך האדם חש שהוא נמצא בתוך חיבוק אלוקי

חז"ל אמרו על הסוכה שהיא "צילא דמהימנותא" — צל האמונה. האדם יוצא מביתו הפרטי ונכנס אל מקום שבו הוא כביכול אומר: אינני רוצה עוד להיות מוגן רק על ידי מה שבניתי לעצמי. אני מבקש להיות תחת חסותו של הקב"ה

:כאן מתגלה קשר עמוק לדמות הכרובים שעל ארון הברית. התורה אומרת

וַיִּפְרְשׂוּ הַכְּרֻבִים כְּנָפַיִם לְמַעְלָה, סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת" (שמות לז, ט)"

המילה סֹכְכִים מחברת בין כנפי הכרובים לבין הסכך של הסוכה. הכרובים פורשים את כנפיהם על הכפורת, והאדם יושב בסוכה תחת הסכך. בשני המקומות מופיעה אותה תמונה: האדם נמצא תחת כנפיים המסמלות את השראת השכינה ואת ההגנה האלוקית

הסוכה מלמדת אותנו שהמטרה הסופית של התשובה איננה רק שהאדם יהיה "בסדר". מטרתה להביא אותו למצב שבו הוא חי עם הקב"ה, תחת כנפיו

שבעת האושפיזין — שבעה שלבים של בניין ישראל

בתוך הסוכה אנו מקבלים את פני שבעת האושפיזין: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד. הם מייצגים את יסודותיו של עם ישראל ואת הדרך שבה השכינה מתגלה בעולם

גם ארבעת המינים יכולים להיקרא, על דרך הרמז, כמפה של שבע הדמויות הללו

שלושת ההדסים, שעליהם נאמר "עֲנַף עֵץ עָבֹת" (ויקרא כג, מ), רומזים לשלושת האבות — אברהם, יצחק ויעקב. שלושתם הביטו מעבר לעצמם וראו חזון גדול של עם ישראל. ההדסים המשולשים מבטאים את שלושת היסודות שעליהם נבנה העם

שתי הערבות, הדומות בצורתן לשפתיים, רומזים למשה ואהרן. משה מוסר את התורה, ואהרן מלמד את כוחו של הדיבור המאחד: "אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם" (אבות א, יב). באמצעותם עברה תורת ה' אל עם ישראל

הלולב — יוסף הצדיק שאינו מתכופף

הלולב זקוף וישר. הוא מסמל את יוסף הצדיק, אשר שמר על זהותו גם כאשר מצא את עצמו בלב התרבות המצרית

יוסף עמד בפני פיתויים עצומים: אשת פוטיפר, הפיתוי לנקום באחיו שמכרו אותו, והפיתוי להשתלב לחלוטין בתוך התרבות המצרית האלילית והמתירנית. ובכל זאת נשאר יוסף נאמן לעצמו וליהדותו

הכתוב אומר: "וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה" (בראשית לט, יב). יוסף ידע שלעתים הדרך היחידה לשמור על הזהות היא פשוט להתרחק מן הפיתוי

לכן הלולב ניצב זקוף. הוא מזכיר לנו שגם בעולם משתנה, האדם יכול לשמור על עמוד שדרה רוחני

האתרוג — הלב שמניע את הכול

והאתרוג? צורתו מזכירה לב. הוא מסמל את דוד המלך ואת התקווה המשיחית — את הלב הבוער באהבת ה'

דוד אומר: "לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵ-ל חָי"(תהילים פד, ג)

הלב הוא המנוע. הוא מניע, מעורר ומפעיל. כך גם הכמיהה לגאולה: לא רעיון קר בלבד, אלא געגוע עמוק אל הקב"ה ואל העולם כפי שהוא עתיד להיות

דוד הוא "נְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב כג, א), וממנו אנו מגיעים אל התקווה למלכות בית דוד ולימות המשיח

מן הסוכה אל העתיד

לכן הסוכה היא יותר מזיכרון ליציאת מצרים. היא גם טעימה מן העתיד. כאשר האדם יושב לבדו עם הקב"ה, כביכול, הרחק מן ההשפעות השליליות של העולם, הוא חש לרגע כיצד ייראו החיים כאשר העולם כולו יכיר במלכות ה'

:הנביא מבטיח

וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ; בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד, ט)"

זהו הגעגוע העמוק ביותר של האדם: לא רק לקבל ברכה מן הקב"ה, אלא להיות קרוב אליו; לא רק להאמין בו, אלא לחוש את נוכחותו בעולם

אולי משום כך הסוכה היא המקום שבו התשובה מגיעה לשיאה. מתשעה באב למדנו לבכות על הריחוק. מראש השנה למדנו לפחד ולאהוב. ביום הכיפורים למדנו להיטהר. ובסוכות ובשמיני עצרת ושמחת תורה אנו לומדים לשמוח בתוך קרבתו של הקב"ה

מתחת לסכך, כביכול תחת כנפי הכרובים, אנו מקבלים את פניהם של אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד. שבעה אבות של הרוח, שבעה הרועים (מיכה), שבעה שלבים בבניין האומה, ושבעה אורות המוליכים אותנו אל אותו חזון גדול: היום שבו לא יהיו עוד כוחות המרחיקים את האדם מבוראו, והעולם כולו יגיע אל תכליתו

:אז תתגשם התפילה העתיקה

.וּמָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (ישעיהו יא, ט)"

.ואז יבין האדם את מה שהסוכה לוחשת לו כבר עכשיו: לפעמים כדי למצוא את הקב"ה צריך רק לצאת מן הבית — ולהיכנס תחת כנפיו