:שאלה
הרב אייברס היקר, היום הוכרז כי הכלבה שלנו (סינדי) יש לה אפילפסיה. אם כתוצאה מכך, זה עלול לקרות כי הכלבה מקבלת התקפה האם יש להביאה לווטרינר. אחרת היא עלולה למות במהלך התקפה. שני תרחישים אפשריים במהלך השבת:
א. הכלבה עלולה להתקף במהלך ההליכה בחוץ. האם אני יכול לקחת את הכלבה ולטלטלה ברה״ר הביתה משום פקוח נפש או לטלטל ברה״ר את הכלבה לביתו של הווטרינר? אולי על ידי עצירת כל כמה צעדים לעמוד (פחות פחות מד' אמות בכרמלית)?
ב. זה יכול להיעשות גם בבית. האם אני יכולה להתקשר לווטרינר? כך שהוא בא אלינו במהלך השבת? הווטרינר הוא חבר שלנו. האם יש דברים אחרים שאנחנו יכולים לעשות למען הכלבה?
תודה מראש על המאמץ שלך.
:תשובה
ק' מח״א וז״ל בק״נ לגבי השאלה של צער בעלי חיים בשבת מופיע בשו״ע סי' ש״ח סעל״ט-מ' מ״ב קנ״א וע״ע סי' ש״ה סעי״ט ובמ״ב דאתי צער בע״ח דאו' ומבטל איסור ביטול כלי מהיכנו דר'. כמ״כ לפי המשך ד' המ״ב סק״ע אסור להעלותה בידים למרות שגם זה איסור דרבנן שאין לנו לדמות גזרות חכמים זל״ז (מג״א ותוס' שבת). וע״ע בחזון עובדיה שבת ג' ע' קכ״ב שמביא את המתירים להוציא בידיים את הבהמה שנפלה לבור בשבת (לכן אולי יש לדון אם הווטרינר גוי אולי אפשר להקל ולהתקשר אליו בשבת ע״י גוי ומן הראוי להכינו לשיחה מראש כדי שלא יהיה חשש של השתתפות יהודי מכיוון שיש סוברים ששיחת טלפון היא דאו' לכן מן הראוי לדאוג לטלפון שבת לפי הבקיאים בענינים אלה). ועדיין קשה להתיר משום שאין לדמות גזרות חכמים זו לזו כ״ש במקרה דידן, ויש כאן זילותא דשבת והייתי חושש להתיר, עכ״ל. ואמרתי לעצמי נייתי ספר ונחזי, ע' פ״ת או״ח סי' ש״ח סקנ״ד וז״ל בק״נ אסור לטלטל בהמה חיה ועוף דהם בכלל מוקצה, כעצים ואבנים, דהא לא חזו (מ״ב סקקמ״ו). ובשו״ע הרב (סעע״ח) מוסיף לומר ואפי' עוף שראוי לצחק בו תינוק כשבוכה, אסור לטלטלו. ולענין כלב להולכת עוור מצינו עוד רבים המתירים, עכ״ל.
בע״ח שיחדום מבעו״י לשעשוע אינם מוקצה
וע״ש בהערה שמביא משו״ת הלכות קטנות ח״א סי' מ״ה, מס' נזר ישראל סי' י' ח״ג בליקוטי רימ״א סקי״א בשם מהר״ח אור זרוע סי' פ״א, וכ״ה ג״כ בתוס' (מס' שבת מ״ה: ד״ה הכא) בדעה הראשונה בשם ה״ר יוסף, וכ״ה למעשה בשו״ת אג״מ ח״ה סי' כ״ב (אות כ״א), ובשו״ת בצל החכמה ח״ה סי' ל״ג ול״ד שהמיקל אין מזחיחין אותו, שכ' שאין הדברים אמורים אלא בעוף סתמא שלא יחדוהו לכך, אבל עופות המיוחדים לשחוק ושעשוע ולנוי (ציפורי נוי) אינם מוקצים, ולד' ה״ה שאר בע״ח אם יחדום מבעו״י לשחוק ולשעשוע אינם מוקצה, וכגון אפרוחים, ציפורי נוי, צב, כלבים וחתלתולים, ארנבות ושפנים, ושאר חיות מחמד למיניהן, וה״ה כלב המיועד להנחות עִיוֵר.
אין מועיל יחוד לבע״ח שי״ל חיים ונשמה
וי״ח וס״ל שאין מועיל יחוד לבע״ח, כיון שי״ל חיים ונשמה, וחשובים בפנ״ע, לכן חמיר טפי מכלים וחפצים ועצים ואבנים ועפר שאפשר ליחדם למלאכת היתר, וגם כי הרי אסרו חכמים ההשתמשות בבע״ח, ולא פלוג רבנן בין בע״ח השונים. ולמעשה יש להחמיר באיסור מוקצה החמור, ואין לטלטל ואף לא לנגוע בש״ק בשום בע״ח מכל סוג שהוא, בבית ובשדה, ולא בדגים ובעלי הכנף למיניהן, ואפי' העשויים לנוי שעשוע ומשחק, והזוחלים והשקצים והרמשים למיניהם.
אף לצ׳ מצוה אין היתר טלטול
ומהראוי להחמיר גם בטלטול כלוב שבו נמצאים ציפורי נוי או אקווריום שבו דגי נוי, ובפרט כי בזמנינו בד״כ מייחדים להם מקום, ומקפידין שלא לטלטלן ממל״מ, וה״ז בגדר מוקצה מחמת חסרון כיס. וגם לצ' מצוות השבת אבידה או שילוח הקן אין היתר לטלטל בע״ח. במ' צער בע״ח או בהפסד מרובה, עכ״ל.
לדדות או לדחוף
וע״ש בסקנ״ה וז״ל כדי למנוע צער בע״ח התירו לטלטלן כשאינו מטלטלן בשלימותן, דהיינו שאינו מגביהן, אלא מדדה אותם או דוחפן מאחוריהם. ובמ' שאין עירוב, כבנ״ד יש להבדיל בין לדדות שאסור לבין לדחוף שמותר, ולד' המ״ב (סקק״נ) עגלים ושאר בע״ח כבדים שהן נוחים ללכת ברגליהם ואין חשש שיבואו להגביהן, מותר לדדותן ברה״ר שלנו שהוא ככרמלית, אמנם שאר האחרונים סתמו דבריהם לאסור לדדות כל סוגי בעלי החיים, ורק לדחוף אותם מותר לד״ה, ואפי' ברה״ר גמורה, והיינו כשיש צורך לכך מפני צער בע״ח, עכת״ד.
להחזו״א גם שאר איסורים דר ' הותרו בהפ״מ וצבע״ח
וע״ע בפ״ת סי' ש״ה או״ו שמביא בשם א״ר (סקי״ח) שיש פוסקים המתירים אף טלטול מוקצה בידים בשביל צער בע״ח, ובשו״ע הרב (סעכ״ו) כ' להכריע כהמקילין רק בצירוף כשיש הפ״מ, ולהחזו״א (סי' נ״ב סקט״ז) גם שאר איסורים דרבנן הותרו במ' הפסד כשיש צבע״ח כבנ״ד, אבל במ״ב (סי' של״ב סק״ו) סותם לאסור שאר איסורים דר' ואפי' תמות הבהמה. ע״י נכרי מותר בכ״ע, והמ״ב (סי' של״ב סק״ו, וביה״ל שם (ד״ה ואם)) מתיר גם איסורים דאו' ע״י נכרי במ' צבע״ח, ואפי' כשאין הפסד. ההיתר דצבע״ח הוא גם בבהמת הפקר, ואינו אמור אלא בצער גדול, אבל בצער מועט לא התירו מוקצה אפי' בבהמתו, וכל שיש חשש סכנה, וכן צער רעבון, צער גדול הוא.
תרופות וזריקות
ועע״ש סי' של״ב או״ב וזתו״ד משום שחיקת סממנים ליכא, דלא גזרו בבע״ח. ולכן מותר לתת תרופות לבע״ח חולים, ולמרוח עליהם שמנים (אך לא משחה משום ממרח), ולהזריק להם זריקות בעור או בשריר, ובכל אלו יזהר לא לטלטל את הבהמה בידים, משום איסור מוקצה ואפי' בבע״ח ביתיים. וזריקה בוריד יש בו חשש איסור דאו' ואסור לעשות בשבת אפי' כשיש חשש שהבהמה תמות ויפסיד ממון רב, אא״כ יש חשש סכנה מוחשית של העברת מחלות לבנ״א ולד' מומחים א״א להמתין עד מו״ש, דאז מותר גם להרגם ולהשמידם אם צ' לכך, אך בודאי יש להשתדל ככל האפשר לעשות ע״י נכרי. ובע״ח הסובל ומצטער וגונח, ע' בסי' ש״ה או״י באיזה אופן התירו טלטול ושאר איסורים דר' ואמירה לנכרי כדי למנוע צער בע״ח.
ע״י נכרי למנוע הפסד ואפי' איסורי תורה
אם בא נזק פתאומי לבהמתו ועלול האדם להפסיד ממון רב בהעדר טיפול, בכ״ע מותר לעשות את הטיפול הנצרך ע״י נכרי כדי למנוע הפסד, ואפי' הנכרי עושה לצורך כך איסורים דאו'. וטלטול הבהמה ע״י יהודי כדי להצילה מנזק והפסד פתאומי העלול להביא להפסד גדול כשאין היתר דצער בע״ח, וכגון שהנזק עלול להמיתה באופן פתאומי בלי סבל – ע' סי' של״ד או״ב וז״ל ויש מתירים לטלטל מעות ודברים המוקצים כדי להצילם מפני הדליקה או מאנסים הבאים לגזלם, דבמ' פסידא אין לחוש לאיסור מוקצה, ויש אוסרים. ובמ״ב (סק״ו) וע' בב״ח שהכריע כהמתירים, והעתיקוהו כמה אחרונים.
אם רק באדם בהול הרבה
ודע, כי פלוגתא הוא בראשונים אם היתר טלטול מוקצה במקום פסידא הוא דווקא בנזק והפסד הבא באופן פתאומי, כדליקה וגנבים שפרצו לביתו וכדומה, שאדם בהול הרבה, וחיישי' שמא יעבור על איסור דאו' אם לא נתיר לו לטלטל המוקצה, או שמא ההיתר אמור גם במקום הפסד גדול שאינו בהול, כגון גשמים (ושאר נזילת מים) המקלקלים סחורה העומדת למכירה, ושאר ד' יקרי ערך. ובפלוגתא זו יהיה תלוי גם אם אדם אחר להציל ד' מוקצה יקרי ערך של חבירו.
להקל ע״י נכרי בכלא״י
או ע״י שימת ד' היתר עליו ובמ״ב בהמדה״ק (סק״ז) בשם המג״א (סק״ג) ועוד פוסקים, מכריע כהאוסרים, אמנם מצינו פוסקים הנוקטים כהמקילים. והמובחר שיטלטל המוקצה כלא״י או ע״י שימת דבר היתר עליו (הצ' לו לאותו שבת) ויטלטלנו יחד עם ההיתר, וכן יכול לכתחילה להקל לומר לנכרי לטלטלו ולהוציאו ממקום הנזק. ויש להדגיש כי אף כשהתירו, זה רק כשההפסד גדול ורב, או ד' מוקצה שיש לו משמעות עמוקה לבעליו וחשוב לו מאד (כבנ״ד), שגונח וכואב לו מאד הפסד הדבר.
:סיכום
בנ״ד המדובר בהפסד גדול ורב, שי״ל משמעות עמוקה לבעליו וחשוב לו מאד, שגונח וכואב לו מאד הפסד הדבר,
י״א שבע״ח שיחדום מבעו״י לשעשוע אינם מוקצה אף שי״ח שאין מועיל יחוד לבע״ח עם חיים ונשמה,
לגבי מוקצה יש פוסקים הנוקטים כהמקילים. המובחר שיטלטל המוקצה כלא״י או ע״י שימת דבר היתר עליו (הצ' לו לאותו שבת). וכן יכול לכתח' להקל לומר לנכרי להוציאו ממ' הנזק.
להחזו״א גם שאר איסורים דר' הותרו בהפ״מ וצבע״ח והמ״ב מתיר גם איסורי' דאו' ע״י נכרי במ' צבע״ח,
משום שחיקת סממנים לא גזרו בבע״ח ומותר לתת תרופות לבע״ח חולים ולמרוח עליהם שמנים ולהזריק להם זריקות בעור או בשריר,
מותר לעשות את הטיפול הנצרך ע״י נכרי כדי למנוע הפסד, ואפי' באיסורים דאו' בנ״ד אם א״א בע״א. והד׳ צ״ע ודעת הגדולים.
